פרק ב' חלק 2
בסדר, אז עכשיו יש לנו את העולם שלנו. איזה סוג של אנשים מתגורר
בו וכיצד נתאר אותם באופן הטוב ביותר? זה מביא אותנו לנושא הבעייתי במיוחד
של אפיון דמויות.
הגישה לאפיון דמויות בספרי קומיקס התפתחה, כמו כל דבר אחר במדיום הלא-לגיטימי
והמפגר הזה, בקצב איטי עד כאב במשך 30 או 40 השנים האחרונות. הגישה המוקדמת
ביותר שאפשר למצוא בקומיקס היתה זו של אפיון חד-מימדי, בדרך כלל כזאת של
"האיש הזה הוא טוב" או "האיש הזה הוא רע". בשביל הקומיקסים
של התקופה, והעולם הפשוט יחסית שהם ניסו להציג, זה היה הולם לגמרי. בשנות
ה-60' המוקדמות, עם זאת, הזמנים השתנו ונדרשה גישה חדשה לאפיון דמויות. כך,
סטן לי(Stan Lee) המציא אפיון דמויות דו-מימדי" :האיש הזה הוא טוב אבל
היה לו מזל רע עם בחורות "ו"האיש הזה הוא רע אבל עשוי אולי להשתנות
ולהצטרף לנוקמים, אם מספיק קוראים יכתבו אלינו ויבקשו את זה". שוב,
בזמנו זה היה חדשני באופן עוצר נשימה ונראה דרך מצויינת לעשות קומיקסים שיהיו
רלבנטיים לזמן שבו נוצרו. ההתקדמות מעבר לנקודה הזאת היתה מינימלית. במאמץ
להתאים את עצמן לזמן, הדמויות עצמן הפכו קיצוניות ברוטאליות, מוזרות או נוירוטיות
אבל הדרך הבסיסית לתאר אותן השתנתה רק במעט. הן עדיין דמויות שמאופיינות
באופן דו-מימדי מוקפד, אולי עם קצת קישוט מילולי שנזרק פנימה כדי להפיח בהן
חיים.
אני חושב שאפשר להטיל חלק גדול מהאשמה במצב הדברים הזה לדבקות באמרה
" אם אי אפשר לסכם דמות ב- 15 מילים אז הדמות לא טובה" .אני מתכוון,
מי קבע? למרות שזה לגמרי אפשרי לסכם את האופי והמניעים של קפטן אחאב במשפט
"הגידם המשוגע הזה שנטר טינה ללוויתן," ברור שהרמן מלוויל חשב
שראוי להקדיש קצת יותר לביצוע המשימה. נראה לי שמה שבאמת מתכוונים אליו בהנחה
הזאת, שהיא במידה רבה כוזבת, קרוב יותר ל "אם אי אפשר לסכם דמות ב-15
מילים, יתכן שזה לא ימכור לקהל של ילדים צעירים, שאנו מניחים שהם בעלי אינטיליגנציה
מוגבלת וטווח ריכוז קצר.”
אם הכותב הרפתקן, אפשר שירגיש צורך לחקור את הדמות יותר לעומק. הבעיה היא שלא משנה כמה עמוקה מסתברת להיות נפשו של הגיבור, רוחבה עדיין לא עולה על 15 מילים. יתכן שהכותב יקדיש גיליון שלם לדמות, בניסיון לחשוף את מסתורי העבר שלו באמצעות של פלש-בק או משהו כזה. לסיפור תהיה נקודה מרכזית ונושא, כפי שראוי שיהיה לסיפור, סביר להניח משהו כמו "מה גרם לדמות להפוך כל כך צינית?". על פני העשרים דפים הבאים אנחנו עוברים דרך השנים המעצבות של הדמות עד שאנו מגיעים לאירוע האפוקליפטי שבעצם ליבו של הסיפור. "אני פשוט עמדתי שם, מביט באלבום הבולים שלי ובאוסף היקר שלי שלקח לי שנים לבנות, כשלפתע הבנתי שכיוון שבטיפשותי הדבקתי את כולם ישר לאלבום עם דבק תעשייתי חזק, הם חסרי ערך לחלוטין. הבנתי אז, שהעולם אינו אלא בדיחה אכזרית על חשבון האנושות, ושהחיים חסרי משמעות. הפכתי ציני לגמרי לגבי כל הקיום האנושי וראיתי את הטפשות היסודית שבבסיס כל המאמץ והמאבק האנושיים. בנקודה זו החלטתי להצטרף למשטרה."
כדאי לבחון איך אנשים בתחומים אחרים פותרים את הבעיה של נאמנות למציאות. אמן שרוצה ללמוד איך לצייר את גוף האדם בצורה ריאליסטית יתחיל, סביר להניח, בציור מהחיים, כשהוא בוחן את הדרך שבה אנשים עומדים ומתכופפים וזזים. אלא אם כן הוא טיפש באופן יוצא מגדר הרגיל, הוא לא ינסה ללכוד את החיים בכך שינהג לפי הצהרות מטופשות כמו "לכל הדמויות היפות יש סנטר גדול" או משהו באותה רוח.
למד את עצמך ואת האנשים שסביבך בפירוט, ונסה שלא להחמיץ דבר...כל עווית קול קטנה או היסוס, כל ניואנס לא ברור של תנוחת גוף או תנועת יד בלתי מודעת. האזן לדרך שבה הם מדברים ונסה ליצור מחדש את קולותיהם בראשך, תוך שמירה על כל המוזרויות והמניירות. בעוד שסביר מאד שלעולם, לאורך כל הקריירה שלך, לא תצליח ליצור דמות שהיא נאמנה לחלוטין לחיים, לכל הפחות המאמץ יקרב אותך למטרה ולהבנה של הבעיות המעורבות.
שמתי לב שבסקיצות המקוריות של סטיב וג'ון לדרך הטיפול המוצעת שלהם בדמות, השיניים היו מובלטות יותר ולפה יש שסע דמוי-חתול בשפה העליונה. זה הוליד את המחשבה שהקול של הדמות יהיה קצת מעוות והדיבור פגום בשל העיוות בשפה ובשיניים.
חמוש בכל המידע הזה, סגרתי את הוילונות של חדר העבודה שלי כדי שהשכנים לא ידאגו ויזעיקו עובד סוציאלי או משהו כזה, ואז ניסיתי לדמיין איך זה להיות הדמות הזו ממש. דמיינתי את המשקל העצום של גופי, שעכשיו היה הרבה יותר קטן, וראיתי שזה יתן לגוף מן מומנטום (תנופה) נוראי. בהתאמה לאופי החייתי שיוצרות השיניים הקדמיות, ניסיתי את התחושה של לגבן את עצמי כמו קוואזימודו ולהתכופף לכיוון העקבים תוך כדי הליכה. אחרי שהרגשתי שיש לי את התחושה הפיזית של הדמות, ניסיתי את הקול, כשאני מבליט את השיניים הקדמיות שלי החוצה ומסלסל את השפה העליונה עד שנהיה קשה לדבר ברור. בכדי להיות מובן נדרש שאדבר לאט מאד, דבר שהציע איכות קולית של גרמופון מואט, עמוקה וגרונית מאד. בסופו של דבר הבנתי שהקול המדויק שאני מחפש הוא גרסה שטופלה אלקטרונית של קולו של צ'ארלס לוטון (Charles Laughton) במרד על הבאונטי. אחרי שפתרת את עניין הקול והיציבה של הדמות, תוכל לקבע את החיקוי במוחך ולזמן אותו כשיגיע הזמן למקם את הדמויות במקצב שלהן וליצר דיאלוג ריאליסטי עבורן.
ככל שתהיה יותר הרפתקן באפיון הדמויות, כך תהפוך בטוח יותר בטיפול בבעיות הספציפיות והסבוכות יותר של המלאכה. ככותב זכר לבן, לדוגמה, והטרוסקסואל פעיל, איך אכתוב על דמות הומוסקסואלית או דמות שחורה או אישה? תיאורטית, כמובן, זה אמור להיות קל יותר לכתוב אנשים בני גזע, מגדר או נטיה מינית שונה מאשר תודעה חושית של צמחים, אדם-על מרוחק או יצורים מהגיהנום. המקום בו ההנחה הזו נכשלת הוא שאם אתה טועה באפיון הירק המהלך שלך, אתה לא פוגע באף אחד או מעליב אף אחד או מפרש באופן לא נכון מישהו שבאמת קיים. התעסקות במגוון העצום של טיפוסי דמויות שסביר שתיצור במהלך קריירת הכתיבה שלך היא באותה עת גם מרתקת וגם תובענית. יום אחד תהיה רוצח ילדים בניו-יורק, למחרת יצור גבישי בעל תודעה חושית על Altair 4, ובזה שאחריו נזירה בת 70 שעובדת עם ניצולים של מגיפה שניה בלונדון בשנת 2237. תאלץ לבחון אנשים שבעינייך הם דוחים מוסרית או פוליטית ולנסות להבין אותם.
זה יכול להיות לעיתים מתגמל, גם מקצועית וגם אישית, אבל התוצאה העיקרית היא שבכתיבה של דמויות במהלך עבודתך תפעיל את מידת הזהירות הנכונה ותשאף למידה הנכונה של אותנטיות או סיגנון, תוך תפיסה מלאה של העקרונות המעורבים. זכור שכל אחד בסיפור הוא דמות, אפילו אם הוא רק מטייל ברקע מבלי לדבר, ולעולם לא נראה שוב. בכל פעם שאתה מתחיל סיפור אתה יוצר עולם ומאכלס אותו. אפילו אם אינך יכול לקחת את הזמן ולהקדיש את שבעת הימים המקובלים לצורך העניין בכל פעם, אתה צריך לפחות לוודא שאתה מקדיש לזה את כל המחשבה הנדרשת.
