פרק א' חלק 4

עכשיו יש לנו את הרעיון הבסיסי ולפחות איזה רעיון כללי לגבי אילו דברים סביר שישפיעו על המגוון הרחב של הקוראים. בנקודה הזאת אפשר להתחיל לחשוב על הצורה שהרעיון יתפוס. לפני שאנחנו נכנסים לפרטים הקטנים והפנימיים של הסיפור, אנחנו צריכים לחשוב על הצורה והמבנה הבסיסיים. בכדי להגדיל את ההשפעה שתהיה לרעיון שאתה מנסה להעביר, עדיף לתת לסיפור איזושהי צורה מוגדרת, כדי שיהיו לו את הסוג הנכון של האחידות והשלמות שיוצרים קוהרנטיות ורושם מסודר על המוח האנושי. יש צורות סיפור באותה כמות שיש צורות בטבע. חלקם רגילים, חלקם יוצאי דופן, לכולם יש את היתרונות, החסרונות והאפשרויות שלהם. ההנחה היא שתבחר את המבנה שמעביר באופן הטוב ביותר את האפקט שאתה רוצה לתת לסיפור, אבל מעבר לזה זה לא באמת משנה איזה מבנה תבחר. הכי חשוב שתבין את המבנה של העבודה שאתה יוצר, לא משנה מה יהיה המבנה בסוף. אם אתה בוחר לסטות מהמבנה זה בסדר, כל עוד אתה מודע למה שאתה עושה, וללמה אתה עושה את זה ומודע להשלכות של זה על האפקט הכולל של הסיפור.

יש מבנים מובנים מאליהם. אחד שאני משתמש בו הרבה...בטח יותר מדי...הוא המבנה האליפטי הבסיסי, שבו אלמנטים מתחילת הסיפור משקפים אירועים שיקרו בסוף, או ששורה או דימוי ויזואלי יופיעו בהתחלה ובסוף, כשהם מתפקדים כתוחמים, משהו שנותן לסיפור שמתרחש ביניהם איזושהי מוקפדות ואחידות. עוד מבנה הוא להתחיל באמצע הסיפור ולמלא את הרקע במקביל להתקדמות הסיפור. דוגמה למבנה כזה תהיה "A Time of Running" ב- Swamp Thing מס' 26. הפעולה מתחילה באמצע, כש"יצור הביצה" ואביגייל רצים דרך הביצה ואז מוזכרים האירועים שהובילו לכך, באותו זמן שהסיפור ממשיך להתפתח בהווה. מבנה מסובך יותר יהיה מבנה ששאלתי מגבריאל גרסיה מרקס לצורך החלק השני של "Nukeface Papers" מ-Swamp Thing מס' 36. כאן, יש לנו סיפור שלם שמסופר בידי דמויות שונות לפני נקודת המבט שלהן והחלק שכל אחת ראתה מתרחש. כך, לאף דמות אחת אין את כל הסיפור, אבל עם כל דמות חדשה שמספרת שוב את הסיפור, אנחנו מגלים עוד קצת על הסיטואציה עד שאנחנו מבינים שהפאזל הושלם והתמונה המלאה לפנינו. מבנה יותר פשוט יהיה Swamp Thing מס' 34 שבו הקטע המרכזי היה 8 עמודים של ארוטיקה אבסטרקטית פואטית וכל השאר היה פשוט מסגרת.