פרק א' חלק 3

נניח עכשיו שיש לנו רעיון שאפשר לעבוד עליו, משהו שאנחנו רוצים להגיד ומרגישים שנוכל להגיד בצורה משכנעת. לפני שאנחנו ניגשים לבעיה של איך בדיוק לנסח את הרעיון אנחנו צריכים להבין שבכל צורה של תקשורת יש לפחות שני משתתפים. במונחים של עבודה יצירתית המשתתפים הם האמן והקהל שלו (או שלה). אם אתה עומד להשקיע הרבה זמן ביצירה תקשורתית, אולי יהיה זה סוג של יתרון להשקיע עוד זמן ולחשוב למי היא פונה.

מובן מאליו שכיוון שאנחנו פונים לקהל של אלפים, אין שום דרך שבה האמן יכול להבין את החיבות והסלידות הספציפיות של כל קורא. התגובה הרגילה לבעיה הזאת, לפחות כפי שמוכיחה הגישה של חברות הקומיקס הגדולות, היא לנסות לא להעליב אף אחד. לפחות עורך אחד בתחום כבר אמר לי שאין טעם בעיניו להסתכן בניכור של אפילו קורא אחד והפתרון הוא "לרכך" את הדיאלוגים או הסצינות המדוברות, עד שלא יכולו לפגוע אפילו בחבר הרגיש ביותר בקהל הקוראים. אם ניקח את הדברים להקצנה, ההנחה היא שהקורא ההיפותטי אליו צריך האמן לכוון את הסיפור שלו הוא עדין נפש שמתעלף מכל עדות למגע פיזי נועז יותר מנשיקה על המצח. לא רק שהתיאוריה הזאת מחזקת את הרעיון שקומיקס הוא מטבעו פוגעני וייהפך לנסבל רק אם יוחזק ברצועת חנק, אלא שהיא גם לא לוקחת בחשבון את המספר הגדול של הקוראים הפוטנציאלים שלא יהיו מוכנים לבזבז את זמנם על מזון תינוקות ספרותי. קיימת האפשרות להיות לא מעליב בצורה ממש מעליבה. למרות שאני אפילו לא רומז שכל הקומיקסים צריכים לפנות לקהל ציניקני ובוגר, צריך להבין שהקהל הפוטנציאלי הרבה יותר גדול ומגוון מכדי להיות נגיש באמצעות קריטריון מוגבל, שמבוסס על תמונה היפותטית ולא אמינה של "קורא ממוצע" דמיוני. כל הקונספט של "קורא ממוצע" הוא שטות בהפוכה שמנסה ליצור קורא לא קיים. אני מכיר מעט מאוד אנשים שיתיחסו לעצמם כ"קורא קומיקס ממוצע" ומעטים מאוד מהם יוכחו כממוצעים תחת בחינה מדוקדקת. האם למדיום קטן כל כך יש ממוצע בעל משמעות שאפשר להסיק מקוראיו?

לדעתי, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הבעיה, היא לתת לחומר למצוא בעצמו את הרמה והקהל שלו. אבל גם אם אנחנו לא מבססים את העבודה שאנחנו הולכים לייצר על קהל דמיוני, מובן מאליו שאנחנו צריכים למצוא דרך להבין את הצד של הקורא בתהליך היצירתי. שוב, אני מוצא שהרבה פחות בעייתי לתקוף את הבעיה מהצד השני. במקום לחשוב על מה יבאס את הקורא ואז למחוק כל זכר של זה מהעבודה, למה לא לחשוב על דברים שישפיעו על הקורא בצורה חיובית? שוב, נשארנו עם הבעיה של איך להחליט מה ישפיע על מגוון כל כך גדול של אנשים, אבל לפחות במקרה הזה יש כמה מודלים מועילים לבסס את החשיבה שלנו עליהם. למשל הבדיחה עממית.

בדיחות בדרך כלל לא מעוצבות במחשבה על קהל ספציפי. הן פשוט קורות. באופן מוזר, הקריטריונים של מה זה בדיחה טובה ומה זה בדיחה לא טובה לא נדונים באותו להט כמו אלה של סרטים, ספרים או קומיקס. יש אנשים שיצחקו מהבדיחה בקול, יש אנשים יותר מאופקים, ויש את אלה שלא יצחקו ממנה בכלל. לא משנה מה תהיה התגובה, הבדיחה השיגה את מטרתה והשפיעה על מספר רב של אנשים בהתאם ליכולתה בהתחשב בסוגי חוש ההומור שונים. לאיש שחשב במקור על הבדיחה לא היה שום מושג מי יהיה האדם שישמע אותה...הוא רק חשב שזה נשמע מצחיק. אם זה גורם לו לצחוק, יש סיכוי שהבדיחה תצחיק הרבה אחרים. אני מעז לומר שהרבה כותבי בדיחות שמחים לסמוך על האינטואיציה שלהם לגבי מה מצחיק, למרות שאחרי ששמעתי ראיון עם אנשים כמו מקס וול (Max Wall) ברור שרבים משקיעים הרבה אנרגיה ומחשבה במה בדיוק גורם לאנשים לצחוק. יש כמה עקרונות די רחבים של הומור שבאופן כמעט ודאי יעוררו תגובה של צחוק, לא משנה מה הרקע או המעמד של השומע. הבנה כזאת של תגובה אנושית כללית היא כלי יעיל בהרבה ליצירה הומוריסטית מההתחשבות באיזשהו "קהל ממוצע"

.

חשיבה על תהליך כללי בסיסי שמשפיע על מגוון רחב של אנשים במקום על האם תחושה ספציפית או רעיון ישפיעו לרעה על קורא היפותטי ספציפי, מאפשרת הבנה של אחד המכאניזמים היסודיים של התגובה האנושית. אפשר להביט מקרוב על התגובות של עצמך, וכך להגיע למסקנות דדוקטיביות מועילות על התגובות הרחבות של קהל הקוראים שלך. אם אתה רוצה לכתוב סיפור אימה, תחשוב קודם על סוג הדברים שמפחיד אותך. נתח את הפחדים שלך עצמך ביסודיות ואולי תגיע להבנה בקשר למכנה המשותף של הפחד והחרדה האנושיים. היה חסר רחמים וקבל על עצמך כמה כאב רגשי שצריך בכדי לענות על השאלה: מה מטיל עלי אימה? תמונה של ילדים גוועים באפריקה מפחידה אותי. למה התמונה מטילה עלי אימה? זה מפחיד אותי כי אני לא יכול לסבול את המחשבה על ילדים קטנים שנולדים לעולם של רעב, אומללות ואימה ולא מכירים שום דבר אחר חוץ מאותו כאב ופחד, אפילו לא יודעים שיש אפשרות אחרת חוץ מצורך נואש במזון,חריף כמו הצורך של טובע באוויר ולעולם אינם שומעים דבר חוץ מיבבות ואנחות ייאוש. טוב, נו, בסדר. אבל למה אני לא יכול לסבול את זה? אני לא יכול לסבול את זה כי אני רוצה לתפוס את העולם כמקום שיש בו איזושהי מידה של סדר הגון וצודק, שבלעדיה חלק גדול של הקיום הופך חסר משמעות, ואני יודע שלאותם ילדים אין את האפשרות לתפוס את העולם במונחים האלה. אני גם יודע שאם הייתי במקומם לא הייתי מסוגל לראות איזשהו דפוס מאחד מעל הרעב והאומללות. האם זה אומר שאין שום סדר, שום טעם בקיום ומעל הכל שום טעם בקיומי? זה מה שמפחיד אותי עד מוות כל פעם שאני רואה את הבטנים רוחשות הזבובים האלה בחדשות? כן, כן, כנראה שזה העניין. מה שמפחיד אותי זה לא מה שקורה להם אלא מה שזה אומר עלי. זה לא דבר אצילי או קל להתמודד איתו, אבל זה מתקן הסחיטה שאתה צריך להכניס את עצמך אליו בכדי שתהיה לך הבנה משמעותית על החומר שאתה עובד איתו.

החומר הוא מחשבות אנושית, רגשות אנושיים ורעיונות אנושיים. כל מה שיש בעולמנו, מהמבנה המשפחתי עד פצצת הניוטרון, מקורו בסביבה הזאת וכל מי שמתכוון להתעסק בתודעת ההמון למחייתו מוכרח להיות מודע לחומר שאיתו הוא עובד ולאיך החומר הזה מתנהג בנסיבות שונות. לשם כך, כשלוקחים בחשבון את האדם שבסופו של דבר יקרא את הקומיקס שלך, המכנה המשותף אותו אתה צריך לחפש הוא לא המכנה המשותף הנמוך ביותר של מקובלות ציבורית, אלא המכנה המשותף של האנושיות הבסיסית. אם אתה קורא את הדברים האלה יש סיכוי סביר שאתה בנאדם. יש גם סיכוי סביר שלא משנה כמה מיוחד אתה או חושב שאתה, יש כמה מנגנונים אנושיים בסיסיים שאתה חולק עם חברי פרלמנט שמרניים, כורי פחם מיורקשיר, לסביות רדיקליות ושוטרים. אם תוכל לזהות ולהשתמש במכניזמים הזה לשביעות רצונך, יהיה לך בסיס לייצור אומנות בעלת ערך יותר מאשר אם תבזבז את זמנך בהזיות על צרכן ממוצע דמיוני ובניסיונות נואשים למחוץ את העבודה שלך לצורה שתהיה לטעמו ההיפותטי.