מקורם של כל הרעיונות הוא, כמו שנראה, ההתעסקות המרכזית של רוב האנשים המעונינים ללמוד כתיבה לקומיקס והשאלה הנפוצה ביותר המופנית לאנשים יצירתיים. באופן לא מפתיע, זאת גם שאלה שלא זוכה לתשובה ברוב המקרים. אם היו מכריחים אותי תחת איום בעינויים לתת תשובה, בטח הייתי אומר שרעיונות נוטים לנבוט בנקודת המפגש המפרה שבין ההשפעות האומנותיות והחוויות האישיות. למידת עבודות של אחרים תספק נקודות מועילות ליצירת רעיונות, אבל הדחף הראשוני בא מתוך הכותב או היוצר עצמו, מושפע מדעותיו, גם הקדומות, מושפע מכל מה שקרה לו ומכל האלמנטים בחייו שחברו יחד לעיצוב אישיותו. אין תחליף לניסיון מעשי, ואם אתה רוצה לכתוב על אנשים, אתה מוכרח להניח את חוברת הקומיקס הזו מהיד וללכת לפגוש כמה. זה עדיף בהרבה על למידת הדרך שבה סטן לי (Stan Lee) או כריס קליירמונט (Chris Claremont) מייצגים אנשים.
זה הופך להיות עניין של להפנות את התפיסה שלך כך שתבחין בפרטים הפתלתלים של ההתרחשות שאחרת היו חולפים ללא הבחנה, ושל למידת ההתנהגות העצמית וההתנהגות של האנשים והאירועים שמסביב. עד שאתה מרגיש שפיתחת זווית קוהרנטית על החיים ועל המציאות, לפחות בכל מה שקשור לפרספקטיבה שתאפשר רעיונות סיפוריים מקוריים ואינדיווידואליים. אדי קמפבל (Eddie Campell) פיתח עין מאוד יוצאת דופן בעקמומיותה וחדת הבחנה בכל מה שקשור לזוטות של הקיום וזה מה שמאפשר לו להפוך מה שנראה יומיומי וחסר משמעות למשהו שהוא משמעותי ומבדר באותו זמן (הערת המתרגם: כותב ומאייר קומיקס. בין השאר עבד עם אלן מור על "From Hell" ועם ניל גיימן על חידוש הקומיקס The Sprit שיצר במקור וויל אייזנר (כן, אותו אחד שיצא לו לראות את הסרטים של וולס)). הנקודה שלי היא שאי אפשר ללמד אנשים להיות בעלי חזון ורעיונות כמו שיש לאדי...פשוט צריך להפנות את הראש לנקודה ספציפית, שונה מהזווית אליה אתה רגיל, ואז תמצא שהרעיונות באים באופן ספונטני.

לזווית ראיה מיוחדת וחדשה אף פעם לא חסרים דברים מיוחדים וחדשים להגיד או לדבר עליהם. כל דבר, כשמסתכלים עליו מהכיוון הנכון, יכול להיות מקור לרעיון. פתח את העיתון במדור הכלכלה וקרא על המשבר בעליית החובות הבינלאומיים, ענייו שיכול להראות מאוד יבש ומשעמם על פני השטח אך למעשה הוא מצב משוגע לתפארת, שסביר להניח ישפיע בצורה אלימה על חיי כולם במשך שני העשורים הקרובים. האם יש דרך שבה זה יכול להיהפך למשעשע או מפחיד בעיני הקורא הממוצע? מה אם היית מספר את זה במונחים של אלגוריה פנטסטית, המתרחשת על כוכב זר שבו משהו אבסורדי כמו עורות עכברושים מחליף את הכסף? האם סיפור על חבורת חייזרים אימבצילים שהורסים את הכוכב שלהם בשביל כמה עורות עכברושים יכול, אולי, להיות משעשע? או מה עם להפוך את הכל לסיפור רציני פחד וריאליסטי על ידי החלפה של הריבית הענקית באנשים יחידים, כדי שהבעיה תוכל להצטייר במונחים אנושיים קטנים, אולי עם פקידה בחברת הלוואות שמנסה לאסוף חובות בשיכונים עירוניים פרועים ועוינים? האם יש משהו שיחזיק את תשומת הלב לעשר או חמש עשרה דקות?

מאידך, אולי אפיזודה מעברך שלך תוכל ליצור את התרבית לרעיונות. כילד, למשל, אם הוריי היו תופסים אותי בעבירה קטנה שהייתי בטוח שאין להם דרך לדעת עליה, לפעמים הייתי משכנע את עצמי שלמבוגרים יש כוחות מיוחדים שמקנים להם ידע כולל שהם שומרים בסוד מפני הילדים. לפעמים היה נדמה לי שלכל אחד בעולם יש את היכולת הזו, חוץ ממני, ושאני האדם היחיד בעולם שלא שותף בקונספירציה הטלפתית הזו. (אם אתה ממשיך לחשוב דברים בכיוון הזה מעל גיל 9 אתה או פרונואיד סכיזופרן או כותב קומיקס, וזאת בהנחה שיש הבדל בין השניים). אם נשתמש בפחד הילדותי והלא רציונלי הזה כנקודת מוצא, האם לא יהיה ניתן ליצור מן פנטזית ריי ברדבורי (Ray Bradbury) על עולם של ילדים או אולי סיפור אימה פסיכולוגי קודר על פרנויה כתופעה בפני עצמה, אולי כשהילד הסובל מהזיות של רדיפה הופך לסוכן ביון מוזנח שעובד בחשאי בצד הלא נכון של חומת ברלין, בעולם שבו כל סיוטי הילדות שלו הפכו מוחשיים ואמיתיים? אנא זכרו, הרעיונות פה למעלה הם לא בהכרח רעיונות טובים...הם רק כמה שליפות מהשרוול שמדגימות דרכים שבעזרתן אפשר להגיע לרעיונות סיפור אפשריים.

כדאי שאציין שכשבונים סיפור לא מוכרחים תמיד להתחיל ברעיון. אפשרי לחלוטין לקבל השראה לקראת סיפור דרך מחשבה על איזשהו אמצעי אבסטרקטי טכני או צורת התקדמות של פריימים או כל דבר אחר. בשלב כלשהו בתהליך, בכל מקרה, רעיון קוהרנטי מוכרח להגיח, משהו שהוא מעבר לסגנון ולליטוש. אם במקרה יצא לך לחשוב על איזה קומיקס ארבעה פריימים מגניב, זה בסדר, רק שאז אתה חייב לחשוב על איזה מצב רוח או רעיון ה"פור פאנל" יביע. כדוגמא מתוך העבודה שלי, הרעיונות המקוריים, שבסופו של דבר בנו את הארבע חמש חוברות הראשונות של Swamp Thing, התחילו את חייהם כקומץ לא מחובר של רעיונות לסיקוונסים שהיתה להם משמעות מועטה בנפרד. רעיון אחד היה שיהיה נחמד לעשות שימוש בצורה של ה-Swamp Thing לצורך הסוואה... אולי לתת לחלק מהרגל שלו או חלק אחר לבצבץ כשהקורא והדמויות בסיפור לא מבינים לכמה שניות שהם מביטים ביצור הביצה. זה בסופו של דבר הפך לשני הדפים הראשונים בחוברת 22 "Swamped". רעיון שהיה לי באותו זמן עסק בדרך לשלב את "מודעות בורמה" המרוווחת והמחורזות שרצו באוטוסטרדות האמריקאיות בתוך סיקוונס או כותרות כך שהשורה האחרונה של החרוז “…Burma Shave”, תהיה שלט החוצות עצמו שנראה בפאנל עצמו ולא בתיבות הטקסט. (הערת המתרגם: "Burma Shave" - חברת קצף גילוח שפרסמה את עצמה בשלטי חוצות. הקטע המרכזי היו שישה שלטים אדומים עם טקסט לבן שעקבו אחד אחרי השני. לדוגמא (אמיתית): 1. בעיקול המתקרב 2. תזכור 3. רגל הארנבת 4. לא הצילה 5. את הארנבת 6. קצף גילוח בורמה). זה לבסוף הפך להיות שני הדפים האחרונים בחוברת 26, למרות שכשחשבתי על הסיקוונס לא היה לי מושג איזה צורה תהיה לדברים או איזה חלק יהיה לזה בסיפור הסופי. שמרתי את הרעיון בצד עד שיהיה לי מקום להשתמש בו, ואז כשהייתי צריך לעשות משהו קיצוני לדמות של מאט קייבל שלפתי את זה והפכתי את הכל לסצינת התרסקות מכונית. הנקודה היא שהייתי צריך לשמור את הסיקוונסים בהקפאה עד שיהיה לי רעיון לסיפור שהם ישלימו. כמו שאמרתי, אין הכרח להתחיל ברעיון, אבל מתישהו לאורך הדרך נחוץ רעיון אמיתי, בהנחה שלעבודה צריכה להיות איזושהי השפעה.